לגמרי אישי - מתבוננת לאחור 2020

ינואר 7, 2021
2 תגובות

לפני שש שנים בדיוק, כשהתחלפה השנה האזרחית וקיבלנו את פניה של 2015 – נכנסנו לבית בילונגינג.
עוד לא פתחנו לקהל, המקום היה מלא בארגזים, כמה עצים וכאוס חינני ופוטוגני. טרם חוברנו לחשמל, אבל היה בנו צורך עמוק לחגוג, לסמן את הרגע, להכניס אנרגיה של אור, קסם ואופטימיות של התחלה. אז הסתדרנו בלי חשמל והארנו את המקום בנרות. המון נרות, חברים, צוות וחום אנושי נדיר.

קורונה וכל הסיטואציה לא ממש מאפשרים לנו כיום לחגוג איתכם במקום את היותנו פה 6 שנים. אבל לדפדף באלבום התמונות מהרגע ההוא, כדי לקבל פרספקטיבה על התהליך והמסע המהמם שעברנו מאז, מרומם את הלב ומעצים את חדוות העשייה והדרך. (צילמה המוכשרת והשותפה לדרך לירון זנדמן)
יש חוט מקשר בין התחושות של אז; הרמת פרויקט ואי – וודאות לגבי מימושו והצלחתו לבין האקלים של התקופה הנוכחית… תפקוד באי וודאות וערפל סמיך. גם אז, גם כיום יש תשוקה לעבוד עם מה ואיך שיש… .

נשבעתי לעצמי שלא אכתוב סיכומי יומולדת בילונגינג בכלל ועל השנה שחלפה בפרט. אני לא ממש אוהבת לעשות את זה. אני כן אוהבת לעצור רגע ולהתבונן בנקודות זמן מסוימות (אפילו גנריות כמו חילוף שנה, אבל לא רק) באיך ומי אני עכשיו ולסדר לי תובנות בראש. הרי אנחנו משנים ומשתנים כל הזמן והשנה האחרונה הייתה אקסלרטור יוצא דופן לכל כך הרבה דברים.

אז בלי סיכומים, אלא רק מבט לאחור על מערכת היחסים שלי עם 2020 וכמה תובנות:

הסתגלות – זה כמו שריר שצריך לעבוד עליו. בסגר הנוכחי כשסגרנו בפעם השלישית את בילונגינג לקהל שוב, אני כאילו כבר מאומנת ומיודדת עם אי הוודאות. יש לי יותר יכולת לצאת ממצב של קורבנות, תחושת מופקרות, כעס ואין אונים ל״זה מה שקורה עכשיו״ ועם זה נעבוד. קורים ניסים.

מסוגלות – כעסק ומעסיק פתאום הבנתי השנה, בחסות הקורונה, שאני עסק מקומי, קטן ולא חיוני שלא נמצא איכשהו ראוי לקבל תמיכה מהמדינה. לא הצלחנו גם לקבל שום פטור או לפחות הנחה בשכר דירה וגם… וגם, כשהדלת סגורה לקהל.
בואו נגיד שזה שיעור ענק ב״אם אין אני לי מי לי״ ואם שורדים את זה, מרוויחים גאווה גדולה ותחושת מסוגלות לא קטנה.

הסתגרות – היה גם משהוא מאד חיובי בהתכנסות. ההסתגרות הזאת שנכפתה עלינו. לפעמים דווקא כשהמרחבים מצטמצמים, נולדות אפשרויות שהיו מתחת לאף ובעצם הבטנו מעליהן לעבר אופקים נחשקים ורחוקים.
ה״צמצום״ הזה אפשר לי להבחין באופן יותר בהיר בין עיקר וטפל, בין דחוף לפחות… בין מה עכשיו ומה אחר-כך, ומה כבר לא. בין מה ״חייבים״ לבין מה ״רק אם אפשר״.
בעיקר אפשר לי לשהות יותר זמן איכות על רעיונות, כשאני פחות מוסכת ומוסטת מנרטיב היום יום. במילא אי אפשר לעשות כל כך הרבה דברים שרציתי, תכננתי, התכוונתי, התכוננתי. אפשר היה להיות, לשהות ולראות דברים באופן חדש ומאוורר. אכן לא מעט פרויקטים חדשים נולדו והם כבר בדרך לקראת מימוש וחשיפה.

לשחק עם הקלפים – לכל אחד מאיתנו יש ערימת קלפים. ״נכסים״ שהם לוואי דווקא רכוש פיזי. לפעמים יש קלפים זנוחים בתחתית הערימה או כאלה שרק אירוע מכונן כמו המגפה ששיבשה את כל הסדרים, חושפת אותם לפנינו. השנה למדתי לשחק באופן אחר ויותר מלא ומתגמל עם ״ הקלפים״ שאספתי. ובפחות מטפורה; התבוננתי סביבי ובחרתי ליזום או להיענות, להיעזר או לתמוך, לייצר הזדמנויות וסיכויים. להשתמש באופן יותר מדויק במה שכבר יש, מה שכבר קיים אצלי בערימה.

אנשים, ערכים וקהילה – התקופה הזאת חיזקה לי את הערכים שלי. צרכנות אחראית, צריכה מבעלי מקצוע ועסקים מקומיים, חיבור לחומרים מהטבע ושמירה על משאבי הטבע ועוד…חזרה לאיטי, לעבודת היד, מיוחד וחד- פעמי- לאיכות שנועדה להישאר. קיימות ולוקאליות שכרוכות זו בזו. העצימה גם את האמונות שלי, את תחושת ״מי הקהילה שאליה אני מעוניינת להשתייך" בכל תחום. התקופה הזאת שחררה אצל רובנו גם המון טוב לב, נתינה, תמיכה, אחווה סביב הקשיים, אבל גם סביב רעיונות חדשים ושיתופי פעולה מפתיעים וחיבורים לא צפויים. לגמרי מרגישה הודיה לחיבורים האלה בחסות השנה המטורללת הזאת לכאורה.
להגיד ׳כן׳ למה שקורה ולמה שלא קורה.

נשימה – מודה שלמדתי השנה לנשום יותר טוב. כן…כן. עם כל הבהלה שהתפזרה עלינו מכל עבר. תמיד אפשר לסמוך על הנשימה. שיעור מעשי בבודהיזם ; יש את עכשיו. רק את עכשיו.

תוכניות חומש (והיו לי כאלה….) זה "SO MUCH LAST YEAR" תרגילים בגמישות מחשבתית ונשימה שמחזירה אותנו כל פעם למרכז, הם כלים ומיומנויות רלוונטיות מתמיד.

יצירה – הדבר החמקמק הזה שנקרא יצירתיות ויצירה נתקל בתנאי מימוש מחמירים השנה. אז מה אם יש לי רעיון עכשיו? הכל סגור והצוות בחל״ת וכו' וכו'. אבל דווקא אולי בגלל המגבלות והקשיים החיצוניים היצירה מוצאת נתיבים ואפיקים אחרים. שוב המוטיב של לעבוד עם מה שיש, עם מה שקורה עכשיו, עם מה שקיים … ואז מתגלים פתרונות, רעיונות וכיוונים זוהרים ומפתיעים שלולא הקשיים לא היו נולדים.

סולידריות, שותפות ומסירות – יש משהו בפגיעות שנחשפת שמייצרת מצע שונה של תקשורת, יחד למען, מחויבות, נאמנות, … ועוד… .

במילים אחרות; אני מרגישה בהקשר של בילונגינג שעם ההנחיות וההנחתות של ״יש סגר״ כבר ״אין סגר״. הצוות יוצא לחל״ת. אופס אני לבד. הצוות חוזר מחל״ת אבל העבודה במתכונת שונה, אופס שוב סגר. שוב לבד, ובעלי המלאכה גם הם בסרט הישרדות משל עצמם… ואני מרגישה אחריות לחיים הכלכליים של אחרים. הפגיעות והחשיפה של כל אחד במרקם המשותף הזה מחזק את הערבות ההדדית, מגבש את המשמעות של עבודת צוות ותלות הדדית, את התקשורת הטובה, את הכוונה לצאת מחוזקים, את האהבה. כן האהבה.

תודה 2020

שמרו על קשר

נעה בר-לב דוידור | Noa Bar-Lev Davidor

מייסדת המותג (Be Longing(s, יוצרת רב-תחומית בשדות האמנות, עיצוב ואדריכלות פנים. מאמינה בחיבורים, בקשב, בטולרנטיות ובשילוב כוחות. מאמינה באחריות על הסביבה האנושית ועל משאבי הטבע. מאמינה בעשייה אותנטית. בחיבור ובנגישות למשאבים הפנימיים של האדם ולהתכוונות שלו להיות באלמנט שלו ומשם להשפיע, ליצור, לקדם, לתמוך, לעשות. מאמינה שעלינו להשתמש בכל מה שכבר קיים, כפלטפורמה ליצירת דברים חדשים.

2 תגובות

דפי מן הגיב:

אוגוסט 17, 2021 בשעה 9:46 am

נועה יקרה
כתבת כל כך נוגע והכל, אם שמים בצד את הפחד, אי הודאות, הקורבנות, הלחצים, נורא פשוט. והעשייה. העשייה היא המנוע החזק. הפנימי. הרצון לחלוק, לשתף ולתת – כל אלה יחד, עוזרים למקם מחדש על המפה הזו, כמו לגלות יבשת מתוך מסע בים החוסר ודאות.
שולחת חיבוק חזק. התחברתי מאד למה שכתבת. חושבת שבשלב כזה או אחר, חיבור יחד של חלקנו, כעסקים קטנים, אבל גדולים, יעזור להיות לנו לגב, יעזור לסער את מוחנו, ולהכניס שמחה גדולה בלב…ותודה

אז המון תודה על השיתוף

דפי (מיוגן)

הגב
Noa Bar-Lev Davidor הגיב:

אוגוסט 17, 2021 בשעה 4:05 pm

דפי יקרה,
ריגשת מאד מאד. אהבנו את דימוי ׳היבשת׳. נהדרת את!
המון תודה

הגב