The Dreamer | The Maker | שלי גרוס

שלי גרוס כותבת. היא עיתונאית (לאשה), סופרת ״החיים מה ושלבשתי״, ובתחילת דצמבר ייצא לאור בהוצאת כתר הספר “החיים קצרים, אל תקני את הנעליים”, שכתבה יחד עם מיכל לוי ארבל. היא מתרגמת (“שילה לוין מתה והיא חיה בניו-יורק” , “תעשו לי טובה”, “הגשרים של מחוז מדיסון”) וכמובן הבלוגרית שמאחורי הבלוג המצוין “המלבישה״, (קישור בהמשך) בו היא מחברת באופן מקורי, חינני וממכר בין רעיונות, מילים ודימויים. לדבריה, רוב הזמן היא בכלל מתבוננת. כשהיא שואלת את עצמה את השאלה הקלישאתית ״מי אני?״ היא מצטטת את הסופרת אסתר פלד מתוך סיפרה “להרבות טוב בעולם״:

“מחשבות, רעיונות, ידע מכל סוג שהוא, מנגינה ששמעת ברדיו, משפט שקראת בעיתון, כל אלה מחלחלים אל אותה ישות כביכול עצמאית, כביכול בלתי תלויה וקבועה, כביכול בעלת גבולות מוגדרים, והופכים לחלק ממנה. אותה ישות עצמה מסתובבת בעולם, אומרת דברים ועושה מעשים המשפיעים על אחרים, כלומר היא עצמה הופכת לחלק מן האחר.” 

צילומי סטודיו

שאלנו:

ממה את מקבלת השראה יומיומית? אינסטגרם של נשים אחרות ברחבי העולם, ספרים, הליכה ברגל, רצוי בטבע.

איזה חומר מרגש אותך? חומרים טבעיים. כאלה שיש להם צ’י (בסדרת המדע הבדיוני “האיש במצודה הרמה”, הנסיך היפני אמור לבוא לביקור בשגרירות הנאצית בסן פרנסיסקו – אל תשאלו, צריך לראות או לקרוא את הספר – לפני שהוא מגיע היפנים באים לבדוק את המשרדים בהם תערך הפגישה. הם מודיעים לנאצים שהם ייאלצו להחליף את כל הרהיטים כי הנסיך לא יוכל לשהות בחדר עם ריהוט שאין לו צ’י)

צילומי סטודיו

על מה רוצה להשפיע? על הגדילה של עצמי. אני מניחה שכשזה קורה ויקרה, הסביבה כבר תגדל בהתאם.

מה מילת הקסם שלך? לאט.

את שלי הכרתי די בהתחלה של בילונגינג. זו הייתה התאהבות מטרום מבט ראשון. כלומר, גורמים שונים במעגלים המשותפים, שעוד לא ידענו שקיימים בינינו, המליצו לשתינו שחייבות להכיר. צדקו. אם יש מישהי שאני נהנית להתפייט איתה על הבלי החיים ובכלל זאת שלי. יש לה תכונת – על, קישור חיים ייחודי, לסרוק סיטואציות ולהסתכל על ״דברים״ – כמו מכונת רנטגן. כלומר לראות דרך השכבות המרפדות ומטשטשות האבחנה, ישר את ה-essence. התמצית, השלד של העניין. היא ומידי פעם הבלוג שלה, מלווים את פרויקט הבילונגינג באהבה וחדוות שיתוף של ערכים דומים. 

צילמה: נירית גור-קרבי

בחרנו לצלם עליה, טוניקה מפשתן איכותי ונחשק בצביעת אינדיגו ובגיזרה שלקחה השראה מבגדי פועלים בצרפת בשנות החמישים. לדבריה היא Dreamer  שהכי נוח לה להתלבש  כמו Worker.

איך הרגשת בבגדים שהצטלמת איתם? יכולתי לשכוח אותם שניה אחרי שלבשתי אותם, וזה כל מה שאפשר לבקש מבגד.

בגדים, תיקים ואביזרים נוספים מהקולקציה של בילונגינג כנסו כאן

לבלוג המשובח והממכר שלה “המלבישה” כנסו כאן

לאינסטגרם שלה כנסו כאן

צילומים: לירון זנדמן

מוזמנים להירשם לבלוג

נעה בר-לב דוידור | Noa Bar-Lev Davidor

מייסדת המותג (Be Longing(s, יוצרת רב-תחומית בשדות האמנות, עיצוב ואדריכלות פנים. מאמינה בחיבורים, בקשב, בטולרנטיות ובשילוב כוחות. מאמינה באחריות על הסביבה האנושית ועל משאבי הטבע. מאמינה בעשייה אותנטית. בחיבור ובנגישות למשאבים הפנימיים של האדם ולהתכוונות שלו להיות באלמנט שלו ומשם להשפיע, ליצור, לקדם, לתמוך, לעשות. מאמינה שעלינו להשתמש בכל מה שכבר קיים, כפלטפורמה ליצירת דברים חדשים.

5 תגובות

  1. נטאלי הגב

    איך אני אוהבת את שלי ואת מילותיה.
    כיף לקרוא במילותייך את תחושותיי עליה ועל הבלוג. ולגלות עוד נדבכים לגביה – תכונת על, הצ’י – עכשיו הכל ברור.
    איזה כיף לגלות שהיא כתבה ספר נוסף, מצפה לו בשקיקה.
    לשכוח שניה אחרי שלבשתי אותם – זה בהחלט כל מה שאפשר לבקש מבגד.

  2. נעמי וילנר הגב

    אני חברה ותיקה במסדר חולצות הפסים של שלי.
    בשנים האחרונות, הבלוג שלה מספק לי איים של שפיות ושקט בתוך מציאות מכוערת ושרוטה.
    לא מפתיע שגם מילת הקסם שלי היא לאט, ואם אפשר 2 מילים – לאט ושקט

השארת תגובה

מוזמנים להירשם לבלוג

עקבו אחרינו 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן